שוחים ונהנים בע"מ נ' בן דוד

פסק דין

1.העותרת 1 (להלן: "התאגיד") היא חברה שבבעלותה בריכת שחייה בתל אביב. העותר 2 (להלן: "העותר") הוא בעל "היתר רעלים" המועסק אצל העותרת ואחראי להפעלת הבריכה.

עניינה של העתירה הוא בעיצום כספי שהטיל המשיב 2 - ה"מנהל" כהגדרתו בחוק החומרים המסוכנים התשנ"ג -1993 (להלן: "חוק חומרים מסוכנים") על התאגיד כמפורט במכתב מיום 3.2.11 שצורף כנספח א' לעתירה.

2.העיצום הכספי הוטל על התאגיד לאור הפרתו של היתר הרעלים מספר 30374 שתוקפו מיום 25.12.07 ועד 26.12.10 (להלן: "היתר הרעלים"). ביום 17.6.10 הופק שינוי להיתר הרעלים, בעקבות החלפת בעל היתר הרעלים והאחראי לרעלים בתאגיד (ר' נספח ב' לעתירה).

ביום 15.8.10 דלף כלור לבריכה, אירוע שבגינו הוטל על התאגיד כאמור העיצום הכספי. יובהר כי העותרים אינם חולקים על כך כי תנאי היתר הרעלים אכן הופרו במועד האמור.

ביום 24.10.10 פנה המנהל אל התאגיד בדרישה לקבל פרטים אודות מחזור המכירות השנתי שלו, כדי לקבוע את שיעור העיצום הכספי. לאחר דין ודברים עם התאגיד, הוחלט להטיל עליו עיצום כספי שבשיעור של 120,000 ₪. התאגיד שילם חלק מהתשלומים נושא העיצום הכספי (לאחר שבקשתו לשלם את הסכום בתשלומים – נענתה). יתרת הסכום לא שולמה.

ביום 6.6.11 התקבלה בקשת העותרים להגיש עתירה מנהלית באיחור, ולאחר מכן, וביום 16.6.11 הוגשה העתירה דנן.

טענות הצדדים

3.טענתם של העותרים בעתירה היא כי העיצום הכספי היה צריך להיות מוטל על העותר, שהוא בעל ההיתר, ולא על התאגיד.

לטענת העותרים, האפשרות לייחס לתאגיד עבירות בחוק העונשין, מתייחסת רק לעבירות שמלכתחילה תאגיד יכול לעבור. ישנן עבירות שמהגדרתן תאגיד אינו יכול לעבור אותן. עבירת הפרת תנאי בהיתר רעלים היא עבירה כזו – משום שרק מי שהוא בעל היתר רעלים יכול לעבור אותה. בעל היתר רעלים יכול להיות רק אדם פרטי, שכן היתר רעלים ניתן רק לאדם בשר ודם. אף בהנחה שגם תאגיד יכול לקבל היתר כזה, ההיתר דנן ניתן לאדם פרטי, ולא לתאגיד. לטענת העותרים, רק מי שהוא בעל ההיתר יכול להיות מואשם בהפרת תנאיו.

העותרים טוענים כי עמדתם תואמת גם את עמדתו של המשיב 1 (להלן: "המשיב"), שהיא גם עמדת משרד המשפטים – עמדה לפיה בעל היתר רעלים חייב להיות אדם טבעי ולא תאגיד.

4.עוד טענו העותרים, כי במקרה דומה אחר (ענין הולידיי אין) הוטל העיצום הכספי על העובד. באין הסבר למשיב להבחנה בין המקרים, נוצרת חזקה של אפליה. לטענת העותרים בסיכומי התשובה, למשיב היו שלוש גרסאות שונות בענין זה, מהן עולה שיש לדחות את כל הסבריו, ולהסיק כי הוא פעל באופן שרירותי. עוד נטען בסיכומי התשובה כי פרשת הולידיי אין לא הובאה כאסמכתא לטענת אפליה, אלא כהוכחה לאופן הפסול בו מפעיל המשיב את סמכותו. העותרים התייחסו בסיכומי התשובה גם לטענות המשיב לגבי העיצום הכספי בפרשת הולידיי אין לגופן. עוד נטען כי המדיניות המקובלת על המשיב בדרך כלל היא כי דווקא הרתעה אישית היא יעילה יותר.

העותרים הוסיפו וטענו כי ממסמכים שונים של המשיב ביחס לנוהל היתר הרעלים, עולה כי אצל המשיב קיים בלבול רב ורישול ביורוקראטי ביחס לנושא של היתר רעלים, וכי על המשיב לפעול לפי אמות מידה שקופות וידועות. אמות מידה כאלה לא היו מאפשרות הטלת עיצום כספי כמו במקרה דנן.

5.לגישתם של העותרים, הפרשנות לה הם טוענים עולה בקנה אחד עם מטרות החוק, שכן היתר הרעלים הוא במהותו היתר לעיסוק במקצוע, המחייב כשירות ספציפית, ידיעה ומיומנות אישית. הכלל הוא כי היתר לעסוק במקצוע, יכול להינתן רק לאדם בשר ודם (בניגוד לרישוי של "עסק"). העותרים טוענים כי המסקנה לה הם טוענים עולה בקנה אחד גם עם ההיסטוריה החקיקתית של חוק חומרים מסוכנים. חוק זה הוא "נצר" לפקודת הרוקחים, ו"נושא את ה'מטען הגנטי' שלה", כך נטען. העיסוק ברעלים כהגדרתם בחוק, מוסדר כמו כל משלח יד שהעיסוק בו טעון היתר. החוק קובע כי היתר הרעלים ניתן לאדם שיש לו התכונות הנדרשות, והוא זה הנושא באחריות לקיום הוראות החוק וההיתר, אף שהבעלות בחומרים המסוכנים היא של התאגיד. זהות התאגיד אינה שיקול במתן ההיתר לאותו אדם. לכן, התאגיד אינו בעל ההיתר, אף שזהותו היא חלק מתנאי ההיתר.

העותרים בקשו להשוות גם בין הוראות חוק חומרים מסוכנים לבין הוראות חוק כלי ירייה. עוד נטען כי כדי לאפשר למשיב לפקח על פעולתם של תאגידים העוסקים בחומרים מסוכנים על אף שהיתר הרעלים ניתן אישית ליחיד, נזכר גם שם התאגיד בהיתר הרעלים, אף שרק בעל היתר הרעלים הוא מי שהחוק מטיל עליו את החובות שנזכרות בו.

6.העותרים הפנו לפסק הדין של בית משפט השלום בענין מדינת ישראל נ. אבקו (ת.פ. (י-ם) 4068/07, כב' השופט מילנוב). באותו ענין קבע בית משפט השלום כי היתר רעלים יכול להינתן גם לתאגיד. אולם, כך נטען, פסק דין זה אינו מחייב את בית המשפט, הצהרתה של נציגת המשיב, עו"ד טחורש בוועדת הכנסת לא הובאה בפני בית המשפט באותו ענין, ולבסוף – גם אם היתר רעלים יכול להינתן לתאגיד, הרי במקרה דנן ניתן ההיתר לאדם פרטי, העותר, ולא לתאגיד.

7.המשיב טען כי טענות העותרים עומדות בסתירה להוראות חוק חומרים מסוכנים. לטענתו, התאגיד הוא מבקש ההיתר, והוא חלק אינטגראלי ממנו. תאגיד הוא העוסק ברעלים, וככזה הוא מחויב לקבל היתר רעלים מהממונה. בעל ההיתר הוא אכן אדם פרטי, עובד מעובדי התאגיד אשר עמד בדרישות הסף הקבועות בחוק, אולם הוא אינו ה"נהנה" הטבעי מהפעילות בגינה התבקש ההיתר. בעל ההיתר הוא זה שעליו מוטל להנחות את יתר עובדי התאגיד בנוגע לעיסוק ברעלים, והוא איש הקשר עם המשיב.

מהפרשנות המוצעת על ידי העותרים עולה – כך נטען – כי לא ניתן יהיה להרשיע תאגיד בעבירה של הפרת תנאי היתר רעלים. אולם, טענה זו עומדת בסתירה להוראות חוק חומרים מסוכנים, מהן עולה כי ניתן להרשיע תאגיד בעבירה של הפרת תנאי היתר, ואף ניתן להטיל עליו עיצום כספי בשיעור מובחן ונפרד משיעור העיצום הכספי שנקבע ליחיד.

8.לגישת המשיב, אף שבעל היתר הרעלים עצמו הוא אדם בשר ודם על פי הוראות החוק, הרי אדם זה פועל במסגרת התאגיד, וההיתר מתבקש בשמו של התאגיד ועבורו. התאגיד הוא מבקש ההיתר, ופרטיו המלאים צוינו בבקשה לקבלת היתר הרעלים שהוגשה מטעמו. כשירותו של התאגיד לעסוק ברעלים היא הנבחנת. במסגרת זו נבחנת מידת הסיכון מפעילות התאגיד, וסיווג העסק הוא שקובע את משך תוקף ההיתר. גם הבקשה לשינוי היתר הרעלים הוגשה על ידי התאגיד. לכן, ברור כי התאגיד הוא חלק אינטגראלי מההיתר. לכן, כאשר תנאי ההיתר מופרים, המשיב רואה גם את התאגיד כמי שהפר את התנאים, ואין בעובדה שבעל ההיתר מחויב לקיים את תנאיו, כדי לגרוע מאחריותו של התאגיד להפרה.

9.לגישת המשיב, שיקולי מדיניות תומכים בעמדתו. זאת משום שאם לא ניתן יהיה להטיל עיצום כספי על תאגיד, ייווצרו תמריצים שליליים לעמידת התאגיד בתנאי ההיתר, עמידה הכרוכה בעלות כלכלית לא מבוטלת (מנגנוני פיקוח, נהלים, תרגולים וכיו"ב). אין זה רצוי כי התאגיד העוסק ברעלים, עושה בהם שימוש ואף מפיק מכך רווחים, יהיה חסין מפני אחריות פלילית, ואילו רק בעל ההיתר יצטרך לשאת בעיצומים הכספיים ובאחריות הפלילית.